קליגרפיה | מאת: ענת שרייבר

אמנות הקליגרפיה – "שו-דו – Sho-Do " -"דרך המכחול", הינה אמנות כתיבת הסימניות הסיניות במכחול חיזרן ( במבוק) טבול בדיו.
הדרך-"דו" , הינה דרך להתפתחות רוחנית\נפשית תוך כדי רכישת מיומנות אמנותית. הדרך כרוכה בהקשבה דרוכה פנימה והחוצה ונאמנות למה שכל רגע נתון מביא עמו . זוהי מדיטציה אקטיבית המפתחת מודעות ורגישות לפנימיות, לביטוי שלה בקשר עין-יד, לחוש מידה ודיוק ופיתוח חוש לקומפוזיציה, פרופורציה, קצב, משקל, אסתטיקה והרמוניה של סימנים ותנועה בחלל .

הגישה של אמני קליגרפיה לאמנותם היא כשל אמני לחימה לכל דבר. אימון, ריכוז, ופיתוח שקט ואיזון פנימי, יכולת מיקוד וריכוז מניבים תוצאות אמנותיות וקליגרפיות יפהפיות הנחשבות כעבודות אמנות, ולא רק ככתב לשם כתיבה.

מבחינה היסטורית הכתב הסיני שימש כמאחד בין כל התרבויות במזרח.
הכתב אינו אלפביתי אלא כתב אידאוגרפי- רעיוני ומשלב משמעות חזותית עם צליל.
הסימניות מורכבות מקווים אשר יוצרים "שורשים" בסיסיים. שורשים אלו מצטרפים ויוצרים סימניות.
התרבות הסינית מאוחדת על ידי הכתב ולפיכך, במידה מסוימת, מוגדרת על ידו. קריאה, שינון וכתיבה קליגרפית של שירה היו הכרחיים לעילית המשכילה והשלטת בסין הקיסרית. באמנות הסינית הקליגרפיה זכתה ליחס מועדף מזה שהוענק לה.

בעבר שימוש דתי בכתב נעשה על מנת לתקשר עם רוחות האבות, והאלים. כמו כן, בעבר היה הכתב הסיני, ולא הדיבור, ה"לינגואה פרנקה" של מזרח אסיה ושימש את האליטות והשלטונות בכל מזרח אסיה. ביפן, בקוריאה ובוייטנאם נהגו לכתוב בעבר בכתב סיני. הדבר משתקף עד היום ביפנית ובקוריאנית, המשלבות עד היום סימנים סיניים בכתיבתם והשפעתו של הכתב הסיני ניכרת בצורות הכתב העצמאיות שפיתחו לעצמם שני העמים .
לאורך השנים נכתבו בסין הרבה יצירות כתובות. עד המאה ה-18 יותר ממחצית הספרים בעולם הודפסו בסינית. מהתקופות הטרום-קיסרית והקיסרית בלבד נשתמרו כ-50,000 ספרים. ממצאי מחקרים ששייכו ופענחו כתבים קדומים שנמצאו בסין הדגימו בעזרת השפה הסינית המשכיות תרבותית באזור. דוגמאות אחדות לכך ניתן לראות בכתבי עצמות הניחוש שנמצאו בסוף המאה ה-19 והוכחו כבעלי קשר לכתב הסיני המודרני, כמו גם בכתובות ע"ג מקלות במבוק, בדי משי וכלי ברונזה שנמצאו בשנים האחרונות.

תלמיד קליגרפיה יעבור מסע לימודי שיקנה לו לא רק מיומנות טכנית אלא, חיבור עמוק מאד לעצמו, ופיתוח שקט פנימי ומודעות עצמית .

מובא כאן קטע מתוך סיפרה הנפלא והמומלץ של האמנית הצרפתיה פביאן ורדיה "עוברת אורח בדממה" \ הוצאת אסיה
"מעשה הציור צריך להיות עשייה של אי עשייה, עשייה טבעית, ללא תשוקה, שאינה פונה אל האני. דווקא באמצעות שִכחת האני מגיעים להתמזגות עם השמים, עם השלם. חדלי לחשוב, לרצות, לתכנן. השכיני בתוכך את חוסר האילוץ המוחלט כדי לחיות בתואם עם המקור שבלבך. נוסי מן ההגיוני, מן המקובל.
אל תאלצי את עצמך כשהמעיין ממנו את שואבת את הטוב שביצירתך יבש, אל תנסי לסחוט בכוח, בכל מחיר, את ההשראה החולפת, חמקמקה כמו התשוקה....
צאי החוצה, טיילי, דברי אל הציפור שלך.
....אם לא השכלת לפתח ריחוק, מתינות ואיפוק, הציור שלך יחשוף את היעדרם, ושום הסבר לא יצליח להסתיר זאת.
באמנות אין הכוונה לומר במפורש כי אם לרמוז. אולם יותר משאת מרמזת על הנוף את מרמזת על רוחך ועל האיכות שלך; באמצעות ענף אחד של עץ אלסר, או הר את חושפת את התכונות הפנימיות שלך. ומה שמיוחד הוא שאת מרמזת עליהן בלי לומר זאת במפורש, כשם שהשירה מרמזת על הרגשות... האמן הולך אל מעבר לנוף, ומתווה רק את השלד ההכרחי לשם מסע דמיוני. התכנסי בתוך עצמך והתרכזי, כי רישומה בן-החלוף מלמד על הנצח".


---------------------------------------
ענת שרייבר, אמנית מטפלת ומדריכה ברפואה סינית, דאואיזם וזן שיאצו.
התגוררה ולמדה ביפן ובטאיוון בשנות השמונים. מנהלת את מרחב טאו בטבעון.
מעבירה סדנאות וקורסים ליחידים וקבוצות בדאואיזם, צ'י גונג ובאמנות המכחול הסיני וקליגרפיה.