השמיים נפרשים כחולים
ובוהקים מעל מרפסות שכונת צ'ואקה הססגונית במדריד. מרפסות מסורגות מעוטרות בדגלי הקהילה הגאה,
מתחממות
כנגד החרדל והחמרה האדמדמה של הקירות.
העין לא שבעה מלהציץ
במופעים נסתרים או מרהיבים של יופי ארכיטקטוני ועיצובי. בצד השני של דלת מעוצבת
מציצים
בקבוקי האלכוהול של בר או
בית קפה. מוארים או אפלוליים כעומק החשקים שלנו
אני מהלכת לי פה בין
הסימטאות החמות מתמסרת לחושיי שנעורים, רוצה לטבוע בענן החלב הנח על האספרסו שהציע
לי מלצר,
בזרוע מקועקעת וחולצה מעומלנת שחזהו מציץ
מתוכה, שרירי, חלק ובוהק בחום אוגוסט הזה.
אולי כאן המקום להיאנח,
כולנו; רגשות, צרכים, נוזלים ואיברים דומים, לכודים בגוף שיקרוס מתישהו. ובכל זאת,
הגוף
המחושק הזה
ואיבריו הם הבית של מי שהננו. את גבולותיו אנחנו מכירים יותר מהחופש של יכולותיו.
מהצד השני של הרחוב
אני שומעת מוסיקה מתנגנת.
להיענות לקצב לגרוב ?. האגן שלי רוצה
לנוע. מה עוצר אותי? אם הייתי עכשיו בריו או בקופהקבאנה, האם היה זה לא היה טבעי
ומה עם צליל הקול ? ? עד כמה אפשר
לשחרר אותו במרחב העירוני
הקול יכול לעלות
או לרדת רק עד למנעד מסוים ואצבעות הידיים להימתח רק למרחק
מסוים על פני מיתרים.
השפתיים יכולות לרטוט רק במהירות מסוימת על פיות מתכת, קרש עץ אפשר לגלף רק עד
עובי מסוים
אבל מוסיקה, ובמיוחד זו
שבראשינו או בזכרונינו , מסוגלת לעשות הכול, אפשר לשיר כל תו, גבוה ככל שיהיה,
לנוע בכל קצב לא משנה בני
כמה אנחנו. במקומות
העמוקים והטהורים ביותר של התודעה והדמיון לא קיימים זכר או נקבה במוסיקה, שחור או
לבן, אתה או אני, הצלילים
ממלאים את החללים של
כל מי שפותח פתח לאפשרות . אז אולי.... אקום ואחליף לנעליים עם עקבים כאלו
שיהדהדו את צליל התיפוף המופלא
של הפלמנקו שבוקע פה
ממש מאחוריי. תיפוף הולך ומתגבר, לא מרפה.
השרירים שלי נמתחים
מאליהם.
אם מקור המילה פלמנקו
מגיע מהאש שמיחסים לה, הרי שלהעמיד חבורת אמנים: גיטריסט, זמר, רקדן ורקדנית על במה
קטנטנה שמקצים להם
פה ושם ברחבי מדריד, כאילו ניתן היה באמת למזוג את המזג האנדלוסי הלוהט,
לכאן.
אבל הקהל יריע בכל מקרה
לאש הבוערת ובכל זאת, זה מרגיש בעיני, כמעט כמו פשע; אני מבקשת בנאיביות
מהולה
בסחרור ראש קל, להחזיר את מופעי הטבלאו Tablau לחצרות הבתים בשכונות הנידחות
המקוריות. ל"חמארות" שמהם יצאו. על אף היתרון של הישיבה הנוחה
בכיסאות המרופדים
בתיאטראות המודרניים. המוסיקה בידי הגיטריסט דואה על זרמי האוויר של ליבו
הכמהה
ונמסה ממגע אצבעותיו על
מיתרי הגיטרה המחוספסת, הצליל עוצמתי ורך לסירוגין, מזנק לגבהים וחוזר
אגלי הזיעה שעל מצח הרקדן
עפים לכל הכיוונים, ככה הוא אוהב את זה. ואי אפשר שלא להתאהב ברקדנית היפיפייה
וקל לשכוח שלפעמים, בחמארות ההם לא היה מה
לאכול.
הפלמנקו שאני שומעת חושני
ועצור בו-זמנית, האמנים מנגנים ורוקדים ביחד כמו להקת דגים שמשנה כיוון בסינכרון
מושלם,
תיפוף רגלי הרקדנים
מחקה את הלמות הלב שלי גם כן. אני עוקבת אחרי העיניים הרושפות של
הרקדנים, לא מוכנים לסלוח לחשק המתעתע.
הגוף במתח בלתי פוסק של ציפייה, חימה עצורה, התרגשות וחיים. מתוך מסך עשן דמיוני בוקעת הצרידות
המהפנטת של זמר הפלמנקו הצועני
בקולו עצב וגעגועים תמידיים.
עצב וגעגועים.
ועוד משהו קטן - לא
לביישניות.ים;
בפינת אחת הסימטאות
בצ'ואקה, השכונה הזו שהיא מעוז הגייז, יש גלידריה נוצצת המוכרת ארטיקים בצורת איבר
המין הגברי -
פינים בכל הצבעים. כולם נימולים אגב....התור
גדל והולך כל רגע ורגע וצלילי מציצות וצחוק ממלאים את השכונה.
יש משהו מביך ומשעשע בטירוף
הזה. אני תוהה ביני לבין הפמיניסטית שבי, איך זה שעוד לא קמה איפשהו גלידריה
המוכרת גלידה
בצורת האיבר הנשי,
וולוות נפלאות עם שפתיים
ורדרדות ובכל הצבעים, שיהיה ניתן ללקק מכל הכיוונים כאקט חינוכי, משחרר מעכבות כבר
בגיל מוקדם ומיטיב
למין האנושי בכללותו.
.